בגמרא בבא מציעא (ב.) : "שנים אוחזין בטלית: זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו".

המשנה מתארת מקרה על שנים אנשים שתופסים טלית אחת בידם ומתווכחים של מי הטלית וככה מגיעים לבית דין, כל אחד טוען שהטלית כולה שלו, הדין שנפסק הוא שכל אחד נשבע שלפחות חצי מהטלית שלו וכל אחד מקבל חצי מהטלית (מוכרים אותה ומחלקים את הכסף).

בפסוקים דרך הדילוג "אוחזין" (דילוג מינימלי בתורה!) מתוארת המלחמה של ישראל עם מדין שבה בזזו ישראל את שלל מדין ושבו מהם "מלקוח" שזה: (במדבר לא, לב) "ויהי המלקוח יתר הבז אשר בזזו עם הצבא צאן...". זאת אמרת המלקוח כולל את הצאן והבקר שזה בבחינת הטלית (שבדילוג שלנו) כי טלית עשויה מצמר של כבשים (הטלית והציצית) וזה רמוז גם בפסוק שחותך את הדילוג "טלית" בטבלה: "וכל בגד וכל כלי עור וכל מעשה עזים וכל כלי עץ תתחטאו", כי פעם הטליתות שלהם היו הבגדים ממש, וכן מעשה עזים יכול להיות בחינת טלית אע"פ שיש ספק מהתורה האם טלית מצמר עזים חייבת.

וכך מסופר שם (במדבר לא):

 ט  וישבו בני ישראל את נשי מדין ואת טפם ואת כל בהמתם ואת כל מקנהם ואת כל חילם בזזו: י  ואת כל עריהם במושבתם ואת כל טירתם שרפו באש: יא  ויקחו את כל השלל ואת כל המלקוח באדם ובבהמה: יב  ויבאו אל משה ואל אלעזר הכהן ואל עדת בני ישראל את השבי ואת המלקוח ואת השלל אל המחנה אל ערבת מואב אשר על ירדן ירחו: יג  ויצאו משה ואלעזר הכהן וכל נשיאי העדה לקראתם אל מחוץ למחנה: ... כו  שא את ראש מלקוח השבי באדם ובבהמה אתה ואלעזר הכהן וראשי אבות העדה: כז  וחצית את המלקוח בין תפשי המלחמה היצאים לצבא ובין כל העדה: ... ל  וממחצת בני ישראל תקח אחד אחז מן החמשים מן האדם מן הבקר מן החמרים ומן הצאן מכל הבהמה ונתתה אתם ללוים שמרי משמרת משכן יהוה: ...  לב  ויהי המלקוח יתר הבז אשר בזזו עם הצבא צאן שש מאות אלף ושבעים אלף וחמשת אלפים:לו  ותהי המחֱצה חלק היצאים בצבא מספר הצאן שלש מאות אלף ושלשים אלף ושבעת אלפים וחמש מאות:  וממחצית בני ישראל אשר חצה משה מן האנשים הצבאים: מג  ותהי מחֱצת העדה מן הצאן שלש מאות אלף ושלשים אלף שבעת אלפים וחמש מאות: 

ורואים שהצבא שחזר מהמלחמה תפס מלקוח בין היתר, ורש"י כותב¹⁾ שיצאו הנערים לתפוס את השלל של המלחמה כלומר הם ראו את הצבא חוזר עם השלל ונתנו לעצמם היתר לבוא ולהתחלק איתם, וזה בדיוק המקרה במשנה שמדובר על טלית שכל אחד טוען שהוא מצא ראשון ואחד מהם אולי שקרן ונתן לעצמו היתר לתפוס בטלית או שחשב שהוא תפס איתו ביחד, וטלית היינו זה מלקוח הצאן כפי שרמזנו.

ולאחר מכן, יצאו משה ואלעזר וכל נשיאי העדה, לקראת אותם נערים ואנשי צבא שתופסים את המלקוח (פס' יג), והלשון של "תופשי המלחמה" שכתוב בפסוק מוזכר גם בגמרא כפי שאומר ר' חייא (דף ג'): "ותנא תונא שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וכו' והא הכא כיון דאנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא ומאי דתפיס האי דידיה הוא וקתני ישבע". כלומר מסביר לנו ר' חייא למה כל אחד מקבל חצי מהטלית, בגלל שאנחנו (הבית דין שלפניו הגיעו השנים) עדים שלכל אחד יש "תפיסה" בטלית בכך שהם אוחזין בה ולכן כל אחד מקבל חציה. ובצורה דומה כתוב כאן (פס' כז):  "וחצית את המלקוח בין תפשי המלחמה היצאים לצבא ובין כל העדה". רואים שהקב"ה אומר למשה את הדין של המקרה הזה כאשר שנים אוחזין "בטלית", שצריך לחצות את המלקוח בין שני הצדדים. וכך פירש רש"י וחצית את המלקוח בין תפשי המלחמה וגו'. חציו לאלו וחציו לאלו:

עוד יש לשאול, למה שנינו במשנה "שנים אוחזין בטלית", והרי בטור ובשולחן ערוך (סימן קלח) כתוב שנים שהיו מחזיקים כלי מיטלטל או כלי אחד, כי ברור לכל המפרשים שהמשנה לא באה לדבר רק על טלית אלא יש לנו יסוד בדיני ממונות שכל כלי שיש בו ספק וחזקה לשני אנשים הדין הוא לחלוק. ואע"ג שטלית היתה דוגמא נפוצה מאוד בזמנם ונוח לתת דוגמא כדי להתפלפל עליה וכן משמע לנו בהמשך הגמרא דתפיסי בכרכשתא דהיינו בקצות הטלית ובמקרה כזה חולקים אבל כל אחד אוחז בחלק מהטלית הרי הוא נוטל את חלקו וחולקים את השאר, אבל בכל זאת התנא היה יכול לנקוט כל כלי [בגד] אחר כמו סודר וכו'. והטבלה הזאת רומזת מדוע בחרו חכמים בטלית דווקא.

ואם תאמר לא דומה לגמרי שנים אוחזין לחלוקת השלל, כי שנים אוחזין בטלית, היינו דמספקא לן למי הטלית שייכת ולכן חולקים. והכא סלקא דעתך שהטלית של יוצאי הצבא, ופסק רחמנא שיחלוקו כי פירש רע"ס משום דמלחמת נקמה צריך להתקיים בכולם ואכלת את שלל אויביך על כן חציו לאלו וחציו לאלו, ולא דמי כלל. ואפשר לומר כי כל הספק אצלנו למי הטלית שייכת ופשוט שלא אצל הקב"ה, ומשום שכאן נערי בני ישראל וכל העדה רצו גם חלק בשלל היינו משום "ואכלת את שלל אויביך" נתנו לעצמם היתר לתפוס בשלל, ולבית דין ולמשה רבנו ע"ה היה ספק למי צריך לתת את השלל ואם הקב"ה לא היה דן בעצמו אפשר שמרע"ה היה מחלק חציו לאלו וחציו לאלו מחמת אותו ספק ולכן שפיר דמי. ואם תאמר אם כן, למה הקב"ה היה צריך לומר למשה את הדין של חלוקה, והרי יכל לפסוק בעצמו. ויש לומר שאגב שאר הדברים הודיע לו החלוקה, כי עוד הודיע לו על המכס שיש לקחת וזה לא היה מרע"ה יודע מדעתו. וההוכחה, דמשמע מפשט הפסוקים שמשה רבנו לא ביקש מהקב"ה עזרה בפסק הדין הנ"ל כמו אצל בנות צלפחד שכתוב (במד' כז) "ויקרב משה את משפטן לפני ה' ". או לגבי האנשים שהיו טמאים לנפש אדם בפרשת בהעלותך, שם אמר משה מפורש: (במד' ט)  "ויאמר אלהם משה עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם". וכאן הקב"ה פתח: "וידבר ה' אל משה וכו' שא את ראש מלקוח השבי וכו' ". משמע אם כן שמשה רבנו ידע מה לעשות לגבי הפסק דין של החלוקה מדין תורה, רק שבא הקב"ה לצוות לו עוד דבר ודו"ק.

ולא קשה גם שלא רמוזה כאן השבועה שיש במשנה, זה נשבע שאין לו בה פחות מחציה וכו', כי אמרנו בגמרא (דף ג.) אמר ר' יוחנן שבועה זו תקנת חכמים שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו של חברו ואומר שלי הוא, כלומר השבועה היא תקנת חכמים אבל הדין חלוקה הוא מהתורה, ואפילו לרבי חייא בגמרא שאמר דמדאורייתא הילך חייב, שהוא מדמה את דין הילך לדין החלוקה בטלית ויוצא אם כן שהשבועה מהתורה בכל מקרה גם לו אמרנו בסוף (דף ד.) השבועה היא מתקנת חכמים רק שתיקנו שבועה כעין שבועה של הילך דאורייתא, והוא סובר הילך חייב.

 _____________

1) במדבר לא, יג: רש"י ויצאו משה ואלעזר הכהן. לפי שראו את נערי ישראל יוצאים לחטוף מן הבזה: