ל"ג בעומר

טבלה המפגישה בין הביטוי "לג בעומר" בדילוג המינימלי שלו בתורה (מתוך שלושה דילוגים סה"כ) עם המספר "שלשים ושלש" שבפסוק ליד שחוזר פעם אחת בלבד בתורה.

שמרמז כמובן על היום ה-ל"ג בספירה הוא 33 בגימטריה. וראוי לציין שהשלשים ושלש המוזכרים בפסוק אלו הם בני יעקב מ-לאה אשתו, וכוללים את שמעון ולוי ודינה. וכן הדילוג חותך את הברכה של יעקב לשמעון ולוי: (בראשית מט) "ה  שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרתיהם: ו  בסדם אל תבא נפשי בקהלם אל תחד כבדי כי באפם הרגו איש וברצנם עקרו שור". שרומז לרבי שמעון בן יוחאי ז"ל, אמנם צ"ע מה הקשר. ואולי כי "ולוי" עולה "בן" בגימטריה (52). והמילה "אחים" רומזת ליוחאי. והיינו שמעון בן יוחאי. וכן הברכה עצמה לשמעון רומזת לתורת הסוד, בסודם אל תבוא נפשי וכו'. ויותר מזה רומז לכך שתורת הסוד ניתנה בעיקר לאנשים יחידים עד לאחרית הימים, כי כך כתוב בזוהר שהדברים יהיו חתומים וסתומים עד לאחרית הימים שבזכותם יצאו מהגלות[1]. ואם תאמר הרי לכאורה מעניש יעקב את שמעון ולוי, ויש לומר שלאו דווקא, כי סוף סוף לוי אמנם לא קיבל נחלה בארץ אבל היה השבט הכי קרוב להקב"ה וזה נאה להידמות לרשב"י הקדוש שהיה בגלות עם השכינה, כך היו שמעון ולוי נודדים עם השכינה, כי לא קיבלו נחלה בארץ עקב הברכה של יעקב. וכן לקמן ניראה שהקב"ה כביכול העניש את רשב"י לחזור למערה.

ונזכר בסיפור של רשב"י במערה במסכת שבת (לג:), (אפשר לדלג למי שמכיר):

רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ישבו וגם יהודה בן גרים הצטרף אליהם פתח ר' יהודה ואמר כמה נאים מעשיהן של אומה זו תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות, ר' יוסי שתק, נענה רשב''י ואמר כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן תקנו שווקין להושיב בהן זונות מרחצאות לעדן בהן עצמן גשרים ליטול מהן מכס הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם ונשמעו למלכות אמרו יהודה שעילה יתעלה יוסי ששתק יגלה לציפורי, שמעון שגינה [את הרומאים] גזרו עליו מיתה. הלכו רשב"י ובנו ונסתרו בבית מדרש, כל יום הייתה מביאה להם אשתו לחם ומים ואכלו, כאשר התחזקה הגזירה, חששו שמא אשתו תגלה לרומאים, לכן ברחו למערה להתחבאות שם כדי שאשתו לא תדע, נעשה להם נס ונברא עץ חרוב ומעין מים והיו מורידים את הבגדים ויושבים מכוסים בחול עד הצוואר, כל היום למדו, בזמן תפילה [קריאת שמע, תוספות] לבשו בגדים וקראו, ואחרי זה הורידו שוב כדי שלא יתבלו הבגדים, ישבו י"ב חודש במערה, בא אליהו הנביא ועמד בפתח המערה ואמר: מי יודיע לבר יוחאי שמת הקיסר ונתבטלה הגזרה. יצאו מהמערה, ראו אנשים שחורשים וזורעים, אמר רשב"י: מניחין חיי עולם [תורה] ועוסקין בחיי שעה, כל מקום שנתנו עיניהן, מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם, חיזרו למערתכם! חזרו למערה וישבו בה שנים עשר חודש, אמרו: משפט רשעים בגיהנום י"ב חודש. יצתה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם. יצאו וכל מקום שהיה שורף רבי אלעזר, היה מרפא רבי שמעון, אמר רשב"י לבנו: די לעולם בי ובך [כלומר בעוסקי תורה אני ואתה, רש"י]. בערב שבת ראו זקן אחד רץ עם זוג הדסים בידיו בבין השמשות, שאלו אותו למה הם, אמר להם לכבוד שבת. שאלו למה שנים אמר להם אחד כנגד (שמות כ-ח) זכור ואחד כנגד (דברים ה-יב) שמור. אמר רשב"י לבנו תיראה כמה חביבים מצות על ישראל, התיישבה דעתם. שמע ר' פנחס בן יאיר חתנו ויצא לקראתו, הכניס אותו לבית המרחץ, והתחיל לתקן את בשרו, ראה שהיה לו בעור חתכים מחמת החול, ותוך כדי בכה ונפלו הדמעות על הפצעים וצווח רשב"י, אמר ר' פנחס: אוי לי שראיתיך בכך. אמר לו רשב"י: אשריך שראיתיני בכך, כי אם לא היית רואה אותי כך, לא היית מוצא בי כך. כי בהתחלה שהיה מקשה ר' שמעון לר' פנחס תריסר קושיות, היה מתרץ לו תריסר תירוצים. ועכשיו ר' פנחס הקשה לר' שמעון עשרים וארבע קושיות ותירץ לו את כולם. [יותר קשה לתרץ מאשר להקשות]. אמר רשב"י: הואיל והתרחש נס, אלך לתקן דבר בעיר. משום שכתוב (בראשית לג-יח) ויבא יעקב שלם, אמר רב: שלם בגופו בממונו ובתורתו, (בראשית לג-יח) ויחן את פני העיר. שחנן את העיר בדבר טוב, כלומר תיקן משהו. אמר רב: מטבע תיקן להם, ושמואל אמר: שווקים תיקן להם, ור' יוחנן אמר: מרחצאות תיקן להם.

וזה רומז קצת לדין ויסוד האש של רשב"י ורבי אלעזר, בדומה לשמעון ולוי[2], כי מה שאמר רשב"י הואיל והתרחש נס אלך לתקן דבר בעיר כמו יעקב אבינו שכתוב "ויחן את פני העיר", סמוך מיד לסיפור שבו שמעון ולוי הרגו את כל אנשי שכם בגלל דינה שנאנסה, ויעקב גער בשמעון ולוי והוא התנגד להרוג את כל העיר: (ברא' לד) "ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אתי להבאישני בישב הארץ וכו' ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי: ויאמרו הכזונה יעשה את אחותנו", ונחלקו בזה מאיזה דין באו לנקום שמעון ולוי בעיר שכם ובכל יושביה, אבל ניראה שמוסכם שמבחינת דין האמת היה ראוי להרוג את כל יושבי העיר שנתנו יד לשכם בן חמור[3] וזה מה שעשו שמעון ולוי שפעלו בגבורה, רק שיעקב שהוא האמצעי התנגד לפעולת נקם אלימה אע"פ שראויה מצד הדין, ולכן העניש אותם בברכות ואמר: "שמעון ולוי אחים וכו' בסודם אל תבוא נפשי ובקהלם אל תחד כבודי כי באפם הרגו איש". וזה דומה לסיפור של רשב"י, כאשר רשב"י יצא מהמערה לאחר הי"ב שנים הראשונות, מהקדושה יצאת אש מעיניהם מחמת שראו את האנשים שחרשו וזרעו והתעסקו בענייני העולם הזה, כי מבחינת הדין, ראוי לאדם ללמוד תורה בלבד לשיטת רשב"י (ברכות לה:)[4]. אבל מבחינת הקב"ה שמנהיג את העולם באמצע בדין ורחמים, יכול אדם גם להתעסק בענייני העולם הזה, ולכן יצתה בת קול ואמרה להם חיזרו למערתכם, ואמרו משפט רשעים בגיהנם י"ב חודש (ר"ה יז.).

ובאמת לפי המסורת רשב"י ורבי אלעזר בנו יצאו ביום ל"ג בעומר מהמערה, וכן יום ל"ג הוא יום הפטירה של רשב"י[5], ורואים את העניין רמוז בפסוקים שחותכים את הדילוג בצורה נפלאה:

(בראשית מג) כג  ... ויוצא אלהם את שמעון: כד  ויבא האיש את האנשים ביתה יוסף ויתן מים וירחצו רגליהם ויתן מספוא לחמריהם: כה  ויכינו את המנחה עד בוא יוסף בצהרים כי שמעו כי שם יאכלו לחם: כו  ויבא יוסף הביתה ויביאו לו את המנחה אשר בידם הביתה וישתחוו לו ארצה: כז  וישאל להם לשלום ויאמר השלום אביכם הזקן אשר אמרתם העודנו חי: כח  ויאמרו שלום לעבדך לאבינו עודנו חי ויקדו וישתחוו: כט  וישא עיניו וירא את בנימין אחיו בן אמו ויאמר הזה אחיכם הקטן אשר אמרתם אלי ויאמר אֱלהים יחנך בני: ל   שביעי  וימהר יוסף כי נכמרו רחמיו אל אחיו ויבקש לבכות ויבא החדרה ויבך שמה:

רואים שיוסף הוציא לאחים את שמעון שהיה כלוא: (ברא' מב, כד) "ויקח מאתם את שמעון ויאֱסר אתו לעיניהם", וזה רומז לרשב"י שברח למערה והיה אסור שם בגזרת הרומאים, ולכן הדילוג "לג בעומר" שהוא כאמור היום שבו יצא רבי שמעון מהמערה, חותך את הפסוקים האלה שכתוב בהם "ויוצא אלהם את שמעון", ורומז ליציאת רשב"י מהמערה. והנה גם בסיפור לעיל כאשר רשב"י יצא מהמערה שכך ונרגע הדין שהיה להם כאשר ראו את הזקן עם ההדסים והתיישבה דעתם, ואז בא אליו רבי פנחס בן יאיר בחי' יוסף, שאלו לשלום, והכניס אותו לבית המרחץ וריפא את בשרו ובכה עליו. וזה מקביל למה שקורה בפסוקים כאן, כי שמעון יצא מהבית כלא לאחר שתיקן את הכעס והחמה שהיתה בו, כי זה היה תיקון למכירת יוסף, ויוסף נתן לו ולאחים מים וירחצו רגליהם, והם הביאו לו מנחה בחינת מה שעשה רשב"י שרצה לתקן דבר טוב בעיר וסילק טומאת המתים וכן גם מה שבכה ר' פנחס על רשב"י היינו יוסף שבכה על אחיו.

וכן יש להוסיף שהסיפור על ר' יהודה ור' יוסי ור"ש שישבו רומז לדברי חז"ל על יתרו איוב ובלעם שישבו עם פרעה באשר מה לעשות ליהודים, בלעם שיעץ ואיוב ששתק ויתרו שברח. לכאורה בלעם יתעלה ויתרו ברח מפחד שיהרגוהו, אבל סוף סוף בלעם נהרג בחרב, איוב קיבל יסורים היינו גלות, ויתרו אמרו חז"ל זכה לקבל את התורה ופרשת קבלת התורה נקראת על שמו כידוע. וא"כ גם כן רשב"י שתפס את מידת הדין שלכאורה היה יכול לשתוק ואין בזה כלל איסור, לכן זכה לקבל את תורת האמת ושנקראת על שמו.

וכן רמוז במה שהקב"ה החזיר את רשב"י למערה לשנה נוספת סה"כ 13 שנים, לרמוז לשלוש עשרה מדות של רחמים שבהם נברא העולם ולכן כשיצאו נמתקו הדינים ולא שרפו יותר בעיניהם.