מ' ימים ליצירת הולד

מובא במס' נדה (ל:) במשנה וכן מוזכר במס' ברכות (ס.) שהעובר הזכר נגמר לאחר 40 ימים מיום טבילתה של האישה בהריון, ולדעת חכמים גם הנקבה כך. והלכה כחכמים. ומצינו למדים שבין זכר בין נקבה לוקח לעובר להתפתח 40 ימים. הכוונה להתפתח – לצייר את צורתו ושכל איבריו יהיו במקומם אע"פ שאינם בגודלם ובמלוא קומתם ואז בין 40 ימים ועד סוף ההריון אותה צורה גודלת ומתפתחת לתינוק בגודל ובמשקל הראוי.

ויש לזה רמז מהתורה מה שכתוב: (ויקרא יב) "אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא: ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה". שבעת ימים טמאה ועוד שלושים ושלשת ימים בדמי טהורה סה"כ 40 ימים אלו רומזים ליצירת הולד.

וחיפשנו דילוג "ל-מ"א יום", כלומר ל-מ"א יום, שרומז ליום הארבעים ואחד שבו הולד נחשב כבר עובר לעניין שאם הפילתו חייבת לשבת שבועים נידה ספק זכר ספק נקבה. וכל זה אומרת המשנה שם ולשון הדילוג למ"א יום הוזכר במשנה בניסוח דומה ושם כתוב (נדה ל.) "המפלת ליום מ' אינה חוששת לולד ליום מ''א תשב לזכר ולנקבה ולנדה כו' אחד בריית הזכר ואחד בריית הנקבה זה וזה מ''א".

הדילוג חותך את הפסוקים שמדברים בעניין יהודה ותמר, וההריון של תמר מוזכר ממש בדילוג, והיא ידעה שהיא נכנסת להריון משום שעשתה בכוונה על מנת שתתעבר כמו שדרשו חז"ל (יבמות לד:) שמעכה באצבע כדי שתתעבר. ולכן כמ"ש חז"ל שמיום הארבעים ללידה שבו נכנסת הנשמה לגוף והמוח מתחיל לפעול ואז כבר נגמרה צורתו של העובר ומתחיל לגדול עד לשלושה חודשים שכבר הכפיל פי כמה את הגודל שלו. אבל עד יום הארבעים ללידה אינו נחשב עובר עדיין לעניין טומאה, ואין בו נשמה, ועוד לא גדל כלל אלא רק רוקם איברים וצורה ואיבריו קטנים וזעירים וכל האורך שלו פחות מאצבע אחת (2 ס"מ).

ולכן ניראה שחששה תמר לזה שמא יראו אותה לפני שלושה חודשים כבר מהיום הארבעים ואחד, והסירה את עצמה כמה שיכלה עד שלא יכלה עוד שכבר ניכר העובר או אדרבה שרצתה שיגלו אותה ומהיום המ"א כבר ניסתה אבל לא היה ניכר העובר והיתה בושה לומר שהיא מעוברת[1]. ולכן הדילוג רומז שרעהו העדולמי של יהודה לא מצא את תמר, ואנשי המקום אמרו לא היתה בזה קדשה כלומר אין כאן אישה המקודשת לזנות, משום שההריון היה מוקדם עדיין רק ביום הארבעים ואחד: ויאמרלאמצאתיהוגם: "וישב אל יהודה ויאמר לא מצאתיה וגם אנשי המקום אמרו לא היתה בזה קדשה".

אבל חיפשנו דילוג "ל-ע' יום", כלומר ליום השבעים ללידה. ל-ע' יום. והדילוג באופן מדהים חותך את הפס' שכתוב בו: "ויהי כמשלש חדשים ויגד ליהודה לאמר זנתה תמר כלתך וגם הנה הרה לזנונים ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף", כלומר אחרי כמשלוש חודשים ללידה כבר הכירו אנשי המקום שתמר בהריון והודיעו ליהודה שידע שהיא זנתה כביכול משום שהיא שומרת יבם וצריכה לחכות לשילה עד שיגדל. ופירשו חז"ל[2] (נדה ח:) שמכאן למדנו ששלשה חודשים לוקח עד שהעובר ניכר בבטן. אבל אמרו שאין זאת הוכחה גמורה משום שיש נשים שיולדות לז' חודשים ויש שיולדות לט', ואם כן אז שליש מ-ט' שזה שלושה חודשים לא שווה לשליש מ-ז' (2.33 חודשים). וידוע שתמר ילדה ל-ז' חודשים[3] ושליש מ-ז' חודשים הם 70 יום[4]. ולכן חותך דילוג ל-ע' יום את הפסוק הנ"ל ויהי כמשלש חדשים, ולכן נאמר כ-משלש חדשים, ולא בדיוק ויהי בשלוש חודשים, משום שזה היה כמו שבשלוש חודשים אצל מי שיולדת ל-ט' ככה אצלה שליש שילדה ל-ז'[5].

ועתה יש להקשות, שאם יולדת לז' ניכר עוברה משליש הריונה והוא 70 יום כפי שפירשנו לעיל, ויולדת לט' ניכר עוברה משליש הריונה והוא שלושה חודשים, 90 יום. אם כן, גם 40 יום של יצירת הולד צריכה להיות באותו יחס ביולדת לז'. ולפי החשבון בהריון של ז' חודשים העובר צריך להיווצר ביום ה-31 בערך. ואין לומר שאין הכי נמי שהיולדת לז' תיטמא ליום הל"ב אחר הלידה, שהרי משמע מהמשנה בנדה (ל:) שרק המפלת ליום המ"א תטמא, וחוששים שמא הפילה נקבה ומטמאים אותה לשבועים ולא שבוע וחוששים שמא נידה היא ואינה מקבלת ימי טהרה אפי' של זכר, ועוד יותר חוששים אפי' ראתה ביום הל"ד אמרינן נידה היא, ושוב ראתה במ"א ויכלה לשמור יום כנגד יום שהרי ראתה בשמיני שלה והוא ימי זיבה, אבל אמרינן אולי מה שראתה קודם היה דם טוהר של זכר והשתא איגלאי מילתא שנידה היא וטמאה עד מ"ח. וכל שכן שהיו צריכים להחמיר כאן לטמא לכל הנשים מיום הל"ב והילך מספק אולי היו יולדות לז' חודשים. שמא יש לומר שמיעוט נשים יולדות לז' חודשים ולא חיישינן להאי ספקא אבל קשה שהרי מ"מ הו"ל ספק ד"ת לחומרא ואפי' במיעוט . ויותר נראה דפסיקא להו מילתא לרבנן שאחרי מ' יום העובר נוצר בין ביולדת לז' בין ביולדת לט' חודשים, כי אי אפשר לצורתו שתתרקם מהר יותר וזה פלא לומר כן, אבל הגדלת איבריו אפשר שתהיה בזריזות והכי קאמר כמשלוש היינו שליש להיכר העובר והו"ל שליש מהלידה בין בט' בין בז' אבל תקופת הארבעים יום קבועה היא וכך למדוה חז"ל מימי הטומאה והטהרה של יולדת זכר. ואם תאמר הא דפירש"י בפסוק ויהי כמשלוש חודשים כו' וז"ל: "רובו של ראשון, ורובו של אחרון, ואמצעי שלם", משמע בהדיא שרובו של ראשון היינו הם 20 יום, וא"כ חסרים עשרה ימים ל-40 יום ראשונים, והולד התפתח ביום ה-30, כמ"ש לעיל בקירוב, אבל קשיא המתני' דלעיל מה יאמר הרב וצ"ע. ואחרי העיון כתב המהרש"א בנדה (ח.) על הא דאמר סומכוס מנין שהולד ניכר לג' חודשים, שסובר סומכוס שג' חודשים ממש קאמר בין בט' בין בז', אבל יש מ"ד במדרש שסובר שליש בין בט' בין בז', ורש"י בחומש קאי כהאי מ"ד במדרש והשתא יש להעמיד את סומכוס כסתם מתני' של המפלת ליום מ"א בנדה (ל.) וניראה דהכי הלכתא אבל קשיא לרש"י בחומש ודילמא נקט מה שמתאים ביותר לפשט הפסוקים. ואחרי עוד עיון ניראה דאפי' למ"ד שליש בין בט' בין בז' לא תטמא אלא ליום מ"א שיולדות לז' חודשים הו"ל מיעוט אע"ג דשכיח ולא גזרו ביה רבנן משום דילמא ילדה לז' ותטמא ביום הל"א ועיין יותר הערה 42 למטה. והשתא הדרינן להכי דמ"ד שליש בין בט' בין בז' אה"נ יאמר אותו יחס גם בארבעים יום ותטמא לל"א. ומ"ד ג' חודשים שלמים בין בט' בין בז', אה"נ שתטמא לארבעים בין בט' בין בז' ודו"ק. ועוד י"ל למאי דאמרינן לעיל דפסיקא להו מילתא לרבנן דארבעים יום קבועים הם ליצירת הולד בין בט' בין בז' וקשיא מהא דפירש"י בחומש רובו של ראשון, ורובו של אחרון, ואמצעי שלם דמשמע שלושים יום ליצירת הולד ותו לא, י"ל בפשטות כמ"ש השפתי חכמים שם שמנ"ל לרש"י הא משום שאין מקצת החודש קרוי חודש עד שיהא רובו ולכן לא פירש ב' שלמים ומיעוט שלישי, אבל אה"נ שיכול לפרש חודש שלם וב' רובות ואז אתי שפיר שהולד נוצר לארבעים יום אפי' למ"ד בשליש לז' הולד ניכר.

ורמוז במה שכתוב ותלבשבגדיאלמנותהוישלח: "ותקם ותלך ותסר צעיפה מעליה ותלבש בגדי אלמנותה", שהתחילה למנות לימי הוולד וכן אמרו אלמנה על שם מנה (כתובות י:), משום שידעה שהיא תיכנס להריון כמ"ש חז"ל (יבמות לד:) והתחילה לספור לראות מה תעשה לוולד ואיך תתנהג אם יהיה ניכר. וכן גימטריה "אלמנה" עם הכולל עולה "למ"א יום". ועוד י"ל שמנתה לימי הולד למ"א יום לדעת מתי תיכנס הנשמה ואז ניקרא הולד קיים כי כל רצונה היה להביא נשמה קדושה לעולם להקים שם למת ולכאורה הביאה תאומים על שם ער ואונן.